הרגע סיימתם לנקות, וכבר הכאוס מתחיל לחזור.
עשיתם הכל. הרצפה מצוחצחת, כריות הספה תפוחות, ולרגע קצר מרגיש שיש לכם שליטה על שיער הכלבים. השמש זורחת מבעד לחלון, ואתם חושבים, "ככה אני רוצה את זה."
ואז אתם שומעים כפות.
הכלב שלכם נכנס בריצה, שמח מתמיד, זנבו מקשקש כמו מנקה נוצות. בהתחלה אתם מחייכים – עד שאתם רואים את זה. שערות צפות באור השמש, כמו נוצות קטנות שנתפסו בסערה. הן נוחתות בכל מקום: על הרצפה, על הספה, על כריות הכיסאות, אפילו באוויר שאתם נושמים.
אתם מנסים להתעלם. זה קיץ, ואתם רוצים ליהנות ממנו. אבל ברגע שאתם נכנסים למכונית ליציאה, המושבים שוב מכוסים. מאוחר יותר, כששותים קפה במרפסת, כיסאות הגינה נראים אותו דבר – שעירים, מאובקים, כאילו יש לכם חיית מחמד נוספת שלא ציפיתם לה.
ואתם שוב שם – עם השואב אבק, מברשת הליכלוך, והתסכול שזה לעולם לא נגמר.
